הרימון הוא אחד מהצמחים המוכרים לכולנו. הוא גדל במטעים לאורכה של ישראל וגם בגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים. זהו שיח או עץ קטן, נשיר, נמצא עתה בשיא פריחתו האדומה המרהיבה ומתחיל לחנוט את פירותיו המבשילים כבר בסוף הקיץ ולקראת חגי תשרי. בראש השנה מברכים על הרימון ובסוכות מקשטים בו את הסוכה. יש השומרים רימונים אפילו עד ט"ו בשבט ואף עד פסח לצרכי החג ויש המקפיאים גרגרי רימונים מופרדים בעונתם ואוכלים אותם מאוחר יותר. אגב, ביכורי הפירות של הרימון הובאו עוד לבית המקדש. 

 מוצאו של הרימון, מרכז ודרום מערב אסיה עד קווקז, אך כבר בתקופות קדומות תורבת והובא לאזורנו. המרגלים אשר שלח משה לתור את הארץ ולקחת מפירותיה, אספו: "מִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים"(במדבר יג,כג).  בנוסף למעמדו היוקרתי כאחד משבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל, היו פירותיו ההדורים ופרחיו היפים של הרימון, מקור השראה לאמנות עתירת יופי, אסתטיקה והדרת קודש. שולי מעילו של אהרון הכהן קושטו ברימוני תכלת וארגמן ופעמוני זהב. ארבע מאות רימוני נחושת עיטרו את כותרות העמודים במקדש שלמה. על רימון שנהב מתקופה זו, המוצג במוזיאון ישראל, חרותה הכתובת "לבית ה' קדש כהנים". על פי ההשערה, הוא שובץ בקצה שרביט של כהן גדול במקדש.  בשיר השירים מוזכר הרימון לא פחות משש פעמים, פרחיו ("ניצתו" בלשון המקרא), פירותיו והעסיס המופק מהם, מתוארים כמעוררי חשק ואהבה: "נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים- נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי, לָךְ" (שיר השירים ז,יג).

ספרות חז"ל עוסקת רבות ברימון. רימונים גדלו בעיקר בעמקים ומאלו לפי לדעת רבי שמעון בן אלעזר מביאים ביכורים: "ר' שמעון בן אלעזר אומר רימוני עמקים מביאין וקורין" (תוספתא ביכורים א,ח). חז"ל קבעו גם כיצד לסדר אותם בכלי (טנא) הביכורים: "נותן שעורים מלמטה...על גביהן חיטין ...על גביהן תמרים...על גביהן רימונים... על גביהן תאינים...על גביהן זיתים...למעלה מהן ענבים" (תלמוד ירושלמי דף יב,ב פרק ג). זאת במידה שמביאים את כולם בכלי  אחד. אך התלמוד מציין שעדיף להביא כל מין של פרי בכלי נפרד. בפועל הבשילו הפירות בזמנים שונים ומותר היה להביא ביכורים בין שבועות וסוכות, בהתאם למועדי הבשלת הפירות. שלל דימויים ומטבעות לשון, נקשרו על ידי חז"ל לפרי הרימון מרובה הגרגרים.

גם בימי הביניים נמשכה ואף גברה חשיבותו של הרימון כגידול  חקלאי בארץ ישראל וסביבתה. מסחר ענף התקיים בגרגרי רימון שיובשו בשיטה מיוחדת. ביקוש רב לגרגרי הרימון נבע מסגולות רפואיות שיוחסו להם על ידי רופאי ימי הביניים. השלטונות הממלוכים והעות'מניים נהגו לגבות מס במכסת גרגרים, על יבול הרימונים.  מקורות ערביים מן התקופה מציינים גם שבמחוזות אלשאם (סוריה רבתי) מרובה רימון הבר (ג'לנאר), במיוחד באזור ירושלים – מדובר מן הסתם ברימונים ש"התפראו", ננטשו או נבטו מאליהם.

בעת החדשה ירדה הדרישה לרימון עקב ריבוי מיני פירות הסתיו האחרים, והקושי בהכנתו לאכילה. הרימון גם קשה לטיפול בשיטות חקלאיות מודרניות עקב התבקעות פירות על העץ או נשירתם בטרם עת. מחקרים חדשים, המצביעים על תרומתו החשובה של הרימון לתזונה בריאה והיותו נוגד חמצון חזק המונע היווצרות רדיקלים חופשיים, הובילו להתעניינות מחודשת בפרי ולהרחבה הדרגתית של הענף, במיוחד ליצוא. הרימון מקובל מאד בגינון כצמח נוי.

כבר בכניסה לגן הבוטני ניתן לראות רימונים : תת מין ננסי בשביל המוביל מהשער למרכז המבקרים, רימון נוי בעל פרחים בהירים מלאים שתורבת ביפן מעל לערוגת הכניסה ועץ רימון גדול הפורח בקצה האגם על קו המים. פרטים נוספים פזורים בחלקות אסיה והים התיכון ומשולבים בשביל התנ"ך – מסלול מפותל שעובר בין כ- 35 מיני צמחים המוזכרים בתנ"ך ומלווה בשילוט עברי/אנגלי הכולל ציטוטים מן המקורות (ניתן לקבל את מפת שביל התנ"ך בקופת הגן).

כתיבה: ידידיה ירושלמי              

עריכה: ד"ר אורי פרגמן-ספיר

צילומים: ידידיה ירושלמי, יהודית מרקוס

 
הגן הבוטני האוניברסיטאי, גבעת רם, ירושלים
www.botanic.co.il